בדידות

כשבוע אחרי שנחתנו כאן,  היינו בפגישה שאורגנה על ידי צוות של משאבי אנוש בחברה שתפקידו הוא לרכך את המעבר ולטפל בצרכים של העובדים המבולבלים ובני משפחותיהם. מעבר לעובדה שבמפגש הזה פגשנו את נאז ו- דיין, שני חבר'ה שהם הדבר הכי קרוב לחברים שיש לנו כאן, רובו היה משעמם למדי.

הא התחיל בסוג של מונולוג אובר דרמטי מצידו של מנהל הצוות שחלק איתנו באיטיות מרגיזה ועם הפסקות מתודיות להגברת הדרמה, את החויה שלו מהמעבר לשוויץ מספרד כשהוא היה בן 7. עם כל הכבוד, מעבר בגיל צעיר ויחסית נטול דאגות לא מדגדג את הקצה של מעבר בגיל מבוגר יותר,  תאמינו לי. אני יודעת.  עם זאת, הוא הציג באותה הרצאה את עקומת ההתמודדות עם תרבות חדשה שנראית כך:

הרעיון הכללי הוא שתמיד כשאתה מגיע למקום עם תרבות שונה משלך יש לך תקופת הסתגלות. בתמונה אין פרוט של התקופות, אבל ממקור אחר זה מתחלק בערך כך: (חודשים)

0-2- ירח דבש- הכל טוב, מעניין חדש ומגניב. לקראת החודש השני מתחילה ירידה ברמת הנוחות והשמחה.

2-6- ירידה במוטיבציה, תסכול, התמודדות עם בעיות יומיומיות, קשיי שפה במידה ויש.

6-12 הסתגלות, שיפור במצב הרוח, מציאת יתרונות בסביבה החדשה וכו.

אז נראה לי שנכנסתי לשלב 2 של הסיפור הזה. 

ישנם לא מעט אנשים שאומרים "יואו איזה כיף לכם" "נסעת לחופשה ארוכה, הא?" ועוד כל מני משפטים בסגנון. אז תנו לי לספר לכם- שאין להם מושג על מה הם מדברים. 

נכון, זה כיף/ נחמד/ מגניב/ חוויה, לגור בחו"ל שנה ואני בטוחה שבמבט לאחור אנחנו נהייה מרוצים, אבל ההתמודדות היומיומית היא לא פשוטה בכלל.

עד שלא מגיעים לכאן לא מבינים. מאוד קשה להסביר לאדם מבחוץ את הקושי שבהתמודדות היומיומית. כשאת מגיעה למקום בו את לא מבינה כלום ממה שמדברים איתך, עושה קניות לפעמים על עיוור ומקווה שקנית בשר בקר ולא בשר סוס, לא מוצאת מאכלים/ מוצרים שהיו לך בארץ המוצא, מגלה כל פעם מחדש שתבלין שאת יודעת שיש לך בבית לא נמצא פה, כי באמת יש לך אותו בבית--רק לא בבית הזה. 

פער המחירים שצריך להתרגל אליו, העובדה שהכל הכל ה-כ-ל! זז פה לאט, שהשוויצרים מחושבים עד הפיפס האחרון בצורה מרגיזה משהו, ומעל הכל- הבדידות.

הדברים שמצילים את השפיות שלי הם העובדה שיש אינטרנט, פייסבוק, העובדה שחלק מהערוצים הצרפתיים והמקומיים משדרים כמה סדרות באנגלית [לא ברור מאליו בכלל. לעומת הארץ כל הסדרות כאן מדובבות לצרפתית, לא כתוביות- אלא סאונד צרפתי מעצבן במקום השפה המקורית] וגם זה- כדי לעבור למצב בו אפשר לצפות בהן באנגלית היינו צריכים לקנות שלט מיוחד כי השלט אוניברסלי שקיבלנו עם הטלויזיה לא ידע לעשות את זה! ולבסוף העובדה שיש לי שעורי צרפתית פעמיים בשבוע.

תודה לאל ולחברה של בעלי שדאגה לממן את השיעורים האלה, כי כך לפחות יוצא לי לדבר עם אנשים אחרים.

יכולים להיות ימים שלמים בהם אני לא מדברת עד שבעלי מגיע הביתה- פשוט כי אין עם מי.

אני מנסה מאוד לא לשקוע בזה, אבל כמה שזה קשה להיות כל הזמן לבד. ובעלי- מתמודד עם הרבה מאוד בעצמו. אני בטוחה שגם הוא עובר דברים דומים אבל לא מראה את זה. מה גם שלו לפחות יש שגרה, עבודה, מטרות, יעדים. לא אומרת שאין לו מליון דברים אחרים להתמודד איתם אבל לפחות יש לו למה לשאוף. 

מצטערת אני לא טיפוס של עקרת בית. לא יכולה לשבת ימים בבית ולא לעשות כלום.

בארץ יכולתי לעבוד, כאן- גם זה לא. וכן, נכון שאני יכולה לצאת ולטייל- אבל באמת שיש גבול לכמה שאפשר לעשות את זה. ואני לא רואה את עצמי הולכת לשבת בבית קפה לבד. לא עשיתי את זה בארץ ולא רואה סיבה לעשות את זה כאן. פשוט לא עושה לי את זה.

הייתי חייבת לפרוק. 

אני יודעת שיהיה בסדר. אני יודעת שזו רק תקופה והדבר שמעודד בזה זו העובדה שאני טסה לארץ עוד מעט. לפחות זה. לפחות אוכל ללטף את רומי..

כמה התגעגעתי.